ביתא ישראל

מרכז יהודי עצמאי שליבו בהרי סימן, שכונה "ארץ היהודים", קם באמצע המאה ה-4, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון. שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו יהודים רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") - שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל רוב יהודי אתיופיה.