בשורות אפוקריפיות

ניתן לחלק את הבשורות האפוקריפיות למספר סוגים: בשורות "ינקות" (כלומר, כאלה המתארות את הינקות והילדות של ישו); בשורות "יהודו-נוצריות" (כלומר, כאלו שחוברו בכתות יהודו-נוצריות); בשורות המספקות אלטרנטיבה לבשורות הקאנוניות מבחינת המידע שהן מתארות; בשורות שמתעדות היגדים של ישו; ובשורות המתארות את הפסיון של ישו. בנוסף, קיימות בשורות הרמוניות, המנסות לאחד את כל העדויות על ישו למקור אחד.

בין הבשורות האפוקריפיות:

• הבשורה על פי יעקב: חוברה ככל הנראה במאה ה-2 ונחשבת לאחת מ"בשורות הינקות" החשובות ביותר מבחינה היסטורית-מחקרית. הבשורה על פי יעקב משמשת כבסיס לבשורות ינקות אחרות, כמו בשורת הינקות על פי תומס (אין לבלבלה עם "הבשורה על פי תומס"); הבשורה על פי מתי-כביכול; בשורת הינקות הערבית; סיפורו של יוסף הנגר; חיי יוחנן המטביל.
• הבשורה על פי פטרוס: בשורה זו משתייכת לתת-הקבוצה של בשורות הפסיון של ישו. היא חוברה, כפי הנראה, באמצע המאה ה-2, ולא נכנסה לקנון משום שנחשבה כדברי כפירה, וזאת מכמה סיבות הקשורות בתיאור השבוע האחרון בחייו של ישו. בבשורה זו נטען כי לאחר קימתו לתחייה, גופו של ישו רק נראה היה כגוף ממשי, ולא היה באמת כזה. טענה זו סותרת את עיקרי הדת הנוצרית, הקובעת כי תחייתו של ישו הייתה גשמית. החוקרים תמימי דעים למדי כי לא פטרוס עצמו חיבר את הבשורה, על אף התייחסויות בגוף ראשון שנועדו ליצור רושם זה. עותק מהבשורה, שנוצר במאה ה-8 ואשר נשמר בקברו של נזיר מצרי, התגלה בשנת 1886 בידי הארכאולוג אורבין בוריאנט (Bouriant).