האימפריה הבריטית

במהלך עידן התגליות במאות ה-15 וה-16, ספרד ופורטוגל היו החלוצות האירופיות של החקר הגלובאלי ושל תהליך הקמת אימפריה גלובאלית. לנוכח העושר הגדול שהעניקו אימפריות אלו לספרד ולפורטוגל, החלו אנגליה, צרפת והולנד לערער את ההגמוניה של ספרד ופורטוגל בשטחים אלו. הן החלו להקים מושבות ורשתות סחר משלהן באסיה ובאמריקה, בעוד הן נאבקות זו בזו ובספרד ובפורטוגל, שהחלו את דעיכתן האיטית ככוחות אימפריאליים במהלך המאה ה-17. סדרת מלחמות עם הולנד וצרפת הותירו את אנגליה (ולאחר חוקי האיחוד של 1707, בריטניה) ככוח הקולוניאלי הדומיננטי בצפון אמריקה ובהודו. אבדן שלוש עשרה המושבות לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה מפלה זמנית לבריטניה, שאיבדה את הקולוניה המאוכלסת והחזקה ביותר שלה.

תשומת הלב הבריטית כוונה במהרה לעבר אפריקה ואסיה, שם הוקמה אימפריה חדשה. בעקבות תבוסתה של צרפת הנפוליאונית ב-1815, נהנתה בריטניה ממאה של דומיננטיות לא מעורערת, הודות לכלכלה המתפתחת ולצי המלכותי שלה. במהלך המאה ה-19, בריטניה גיבשה והרחיבה את שטחיה באסיה, אפריקה, הודו והאוקיינוס השקט, והעניקה רמה גבוהה של אוטונומיה לקולוניות המתיישבים הלבנים שלה, שנודעו כדומיניונים.