ההסכמה הלבבית

הדוחף העיקרי להסכם היה תאופיל דֵלְקַסֵה, שמונה לשר החוץ של צרפת ביוני 1898. עד מהרה נאלץ להתמודד עם "תקרית פשודה" בה היה מאבק בין הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי על השליטה בסודאן, ויצירת רצף קולוניאלי באפריקה. דלקסה הוביל בצרפת את הקו שקרא לנסיגה ולוויתור לבריטים. סיבה אחת לעמדתו זו הייתה הכרתו בעליונות הצי הבריטי. אולם סיבה נוספת הייתה רצונו, דווקא בנקודת שפל זו ביחסים בין המדינות, לחזק בעתיד את הקשרים עם בריטניה כמשקל נגד לאיום הגרמני. קו זה אכן הכריע את הכף והביא לסיום העימות ללא שימוש בכוח.

ניצחונה היקר של בריטניה במלחמת הבורים השנייה (1899-1902) שכנע את ההנהגה הבריטית כי אין ביכולתם לשמר את האימפריה שלהם ללא בעלות ברית. הייתה זו חריגה ממדיניות הבדידות המזהירה שאפיינה את מדיניות החוץ הבריטית במחצית השנייה של המאה ה-19. לכן, ב-1902 חתמה בריטניה על הסכם הגנה עם יפן. בין השנים 1898-1902 ניסה הקבינט הבריטי, ובייחוד שר המושבות ג'וזף צ'מברליין, לקדם ברית עם האימפריה הגרמנית. אולם הגרמנים רצו לראות שבריטניה תצטרף לברית שלה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואיטליה (הברית המשולשת), דבר שבריטניה לא רצתה להסכים לו בשל רצונה להימנע ממעורבות עמוקה באירופה. עם נפילת רעיון הברית הבריטית-גרמנית, ורצונם של הצרפתים להגיע להסכם, פנו המדינאים הבריטים למשא ומתן רציני עם צרפת על נקודות המחלוקת הקולוניאליות.