ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (בקיצור:
ההסתדרות הכללית או
ההסתדרות) הייתה ארגון שנוסד על ידי מפלגות
סוציאליסטיות (ואף הונהג על ידן) כדי לאגד את העובדים היהודים בארץ ישראל, שכירים למקצועותיהם ועובדים עצמאיים "החיים על יגיעם". העיקרון המרכזי שהנחה את מקימיה נוּסח עם הקמתה:
מאפייני הארגון
ההסתדרות היא מקרה יוצא דופן מבחינה עולמית, מאחר שאיננה רק איגוד עובדים, במובן של עמידה מאורגנת של ציבור עובדים מול מעסיק, אלא חברת עובדים שוויונית המבוססת על קואופרציה (שבה המפעל שייך לעובדים ולא לבעלי הון), על כל תפקודיה בתחומים רבים, החורגים מתחום התעסוקה, כגון חינוך, תרבות, בריאות, עזרה הדדית, יצירת מקומות התיישבות לפועלים. ראשי ההסתדרות עם הקמתה, ובראשם דוד בן-גוריון, ראו בראייה מרחיקת-לכת את הארגון ככלי להקמת מוסדות המדינה העתידה לקום.