הון עצמי

ככלל, שני הרכיבים החשובים ביותר בהון העצמי הם הון המניות (או ההשקעה הראשונית בתאגיד על ידי בעליו) והעודפים, שהם סך כל הרווחים שהחברה צברה אי פעם ושטרם חולקו חזרה לבעלי מניותיה. בחלק מהמקרים, קיים רכיב חשוב שלישי בהון העצמי: קרנות ההון. הדין בישראל קובע שאת העודפים ניתן לחלק לבעלי המניות, בין אם כדיווידנד או ברכישה עצמית. לעומת זאת, על פי רוב, אסור לחלק את הון המניות או את קרנות ההון. למעשה, קרנות הון נוצרות מתוך נכסים שנמצאו לפני כן, או היו עשויים להגיע, לעודפים, אלא שמסיבות שונות אין לאפשר חלוקה על בסיס אותם נכסים. נוסף על שלוש הקבוצות העיקריות הללו, קיימים מגוון רכיבים שעשויים להיכלל בהון העצמי, כגון התמורה שקיבלה החברה בעבור אופציות שהנפיקה (אופציות אינן מניות ולא נכללות בהון המניות, אך גם אינן התחייבויות, כך שהן מהוות רכיב נפרד בהון העצמי).

ההון העצמי הוא נתון מעין "וירטואלי" מכיוון שהוא מהווה את ההפרש בין שני נתונים "ריאליים" – סך נכסי החברה וסך התחייבויותיה. את שני הנתונים הללו מודדים על פי נכסים המצויים בעולם האמיתי (רכוש החברה וזכויותיה מחד; ההלוואות שנטלה והזכויות נגדה מאידך). גובה ההון העצמי הוא תוצאה של שתי המדידות האחרות. יש להון העצמי חשיבות רבה. הוא מייצג את הזכות שביושר (equitable right) של בעלי החברה (בניגוד לנושיה) כלפי מאגר הנכסים שלה. בסופו של דבר, מי שאמורים ליהנות מההון העצמי הם בעלי המניות; הוא אמור להגיע לידיהם בדרך זו או אחרת, בין אם בדיווידנד, ברכישה עצמית או בחלוקת נכסי החברה בעת פירוקה. ככל שחברה ממשיכה להתקיים, כך גם מניותיה ממשיכות להתקיים ועמן הזכות שהן מייצגות כלפי ההון העצמי. בעלי מניות נהנים משוויו של ההון העצמי, גם שלא בעקבות חלוקה או פירוק, פשוט על ידי מכירת המניה (בהנחה שהיא נמכרת לפי מחיר המייצג כראוי את חלקה בהון).