הערכה עצמית הוא מונח בפסיכולוגיה המתאר את ההערכה הרגשית על שוויו של האדם, שיש לאדם על עצמו. המונח מתאר הן כיצד האדם שופט את עצמו, והן כיצד הוא מתייחס לעצמו. ההערכה העצמית מתבטאת במספר רבדים נפשיים: בתפיסה (לדוגמה, "אני מוכשר", "אני בעל ערך"), ברגשות (כגון ייאוש, גאווה, בושה) ובהתנהגות. הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מאפייני הרגשות שחש האדם כלפי עצמו.
נטיית ההערכה העצמית של האדם מהווה אומדן לדעת האדם בנוגע לשוויו. באמצע שנות השישים, מוריס רוזנברג ועוד תיאוטריקנים חברתיים הגדירו את ההערכה העצמית כ"יכולת החוויתית של האדם להתמודד עם האתגרים הבסיסיים שבחיים, ולהיות ראוי לאושר".