השושלת הקרולינגית

היסטוריוגרפיה מסורתית ראתה בתפיסת המלוכה הזו של הקרולינגים כתוצר של צבירת כוח ארוכה שהודגשה עם הניסיון הנמהר לתפוס את הכתר דרך כילדברט המאומץ. אולם כיום תפיסה זו היא מקובלת פחות, וההכתרה בשנת 751 נתפסת כתוצר שאיפותיו של אדם אחד, פפין עצמו, ושל הכנסייה, שתמיד חיפשה אחר מגינים חילוניים חזקים ואחר חיזוק ההשפעה שלה בעולם החילוני.

השליט הקרולינגי החשוב ביותר היה קרל הגדול, שהוכתר בשנת 800 כקיסר הרומאים על ידי האפיפיור, באופן מסורתי הצעד נראה על ידי היסטוריונים כניסיון להחיות מחדש את האימפריה הרומית המערבית אולם לאחרונה יש המפקפקים בכך ומצביעים על העובדה שהכתרתו של קרל לא שינתה דבר מהותי בסדרי ממלכתו והתארים הקיסרים שניתנו לו היו לשם הגדלת כבודו ויוקרתו והוקרת תודה מצד האפיפיור לאו השלישי על שהחזיר אותו לכס האפיפיורות. בהיסטוריוגרפיה מתייחסים לאימפריה שלו כאימפריה הקרולינגית. המנהג הפרנקי (והמרובינגי) המסורתי של חלוקת הירושה בין היורשים נשאר גם בימי הקיסרים הקרולינגים, אולם הרעיון של אי-התחלקות האימפריה גם הוא היה מקובל. המסורת של הקרולינגים הייתה להפוך את בניהם למשנים למלך באזורי האימפריה השונים, אותם הם ירשו עם מות אביהם. לאחר מותו של לואי החסיד, בנו של קרל הגדול, בניו נאבקו על הירושה במלחמת אזרחים שנמשכה שלוש שנים והסתיימה בהסכם ורדן, שחילק את האימפריה לשלוש ממלכות קטנות יותר ובאותו זמן העניק סטטוס אימפריאלי ללותאר הראשון.