חוקי הדגן

בתקופת מלחמתה של בריטניה נגד צרפת של נפוליאון, ייבוא דגן מאירופה לא היה אפשרי ומחירי הדגן היו גבוהים. אולם בעלי האחוזות שגידלו חיטה בבריטניה, והיו כח דומיננטי בבית הנבחרים הבריטי, חששו מירידת מחירים כאשר המלחמה תסתיים. בשנת 1813 המליצה ועדה של בית הנבחרים הבריטי למנוע ייבוא דגנים כאשר מחירם בבריטניה נמוך מסף מינימום של 80 שילינג ליחידת נפח, שנחשב על ידי מגדלי הדגן למחיר הוגן. המלצות אלו נשענו על הכלכלן תומאס מלתוס אשר טען שמחיר חיטה נמוך יביא למשכורות נמוכות לעובדים והקטנת הצריכה. לעומתו, דייוויד ריקארדו התנגד למניעת ייבוא וטען שעל בריטניה להשקיע את משאביה בייצור דברים בהם היא יכולה להתחרות במדינות אחרות. לאחר סיום המלחמה בין צרפת לבריטניה, עם כניעת נפוליאון בונפרטה, קרסו מחירי הדגן ממעל 126 שילינג ליחידת נפח ל-65 שילינג ליחידת נפח, והממשלה בראשות הלורד ליברפול, מהמפלגה הטורית, חוקקה את חוק הדגן של 1815, אשר אסרה ייבוא דגן כל עוד מחירו נמוך מ-80 שילינג.

חוק הדגן של 1815 הביאה למהומות של המעמדות הנמוכים בלונדון וברחבי בריטניה. בשנת 1819 נהרגו 11-15 מפגינים וכחמש מאות נפצעו בטבח פיטרלו במנצ'סטר על רקע הדרישה לבטל את חוקי הדגן. בשנת 1820 הוגשה עצומה של סוחרים בדרישה לבטל את חוקי הדגן לבית הנבחרים הבריטי. ראש הממשלה, הלורד ליברפול, אמנם הביע הזדהות עם הדרישה, וטען שהיא מזיקה לאינטרס הבריטי, אולם הדברים לא הביאו למעשה.