חיל שריון

היחידה הלוחמת הבסיסית בחיל השריון היא הטנק (על צוותו). יחידה בסיסית זו פועלת בשדה הקרב במסגרות גדולות יותר: מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה ואוגדה. גודל היחידה הלוחמת נגזר מקלות השליטה בה ומהשטח אותו היא מסוגלת לכסות. במבצע קדש, למשל, כשלא לכל הטנקים היו עדיין מכשירי קשר, פלוגה הורכבה מארבע מחלקות של ארבעה טנקים כל-אחד. במלחמת יום הכיפורים, הגודל התקני של פלוגת טנקים בצה"ל היה כבר אחד-עשר טנקים. חיל השריון נחשב לחיל בעל חשיבות מכרעת בשדה הקרב.

חיל השריון הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה בה השתמשו הבריטים בכמה עשרות טנקים כדי לפרוץ את מערכי החי"ר המחופרים בשוחות. חיל השריון דחק בהדרגה את חילות הפרשים החוצה מהזירה. עד מלחמת העולם השנייה התפתחו הטנקים בעיקר ללוחמה נגד חי"ר (הדגש היה על שריון וריבוי מקלעים, כאשר התותח הראשי היה קטן יחסית) ומטרת חיל השריון הייתה פריצת מערכי האויב והכרעת הקרב.