ירושלים בתקופה הצלבנית

התפנית הראשונה שלאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים אירעה עם כיבושה בידי צבאו של צלאח א-דין בשנת 1187, ופתיחתה של התקופה האיובית בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של השושלת האיובית - הסולטנות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד לשנת 1244, כשהעיר נכבשה על ידי פושטים ח'וואריזמיים. התקופה הצלבנית-איובית הסתיימה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידיהם.

בתום התקופה האיובית היו בעיר גלים של הרס וחורבן. תחילה נהרסו ביצורי העיר ולאחר מכן מרבית המבנים שבה, כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה, שמטרתה הייתה למנוע מהצלבנים וממסעות צלב עתידיים כל אחיזה בעיר ובאזור.