לודוויג ואן בטהובן

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, באובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, אירגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral) והתשיעית, ("המקהלתית" - Choral, שמכילה את "אודה לשמחה" - An die Freude) ונכתבה כשכבר היה חרש לחלוטין. כמו כן, מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס. 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכנית, הסונאטות לפסנתר: ה"פאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Moonlight), סונאטת "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), סונאטת "האמרקלאוויר" (Hammerklavier) וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).