מגנה כרטה

כתב הזכויות הוענק בראנימד (Runnymede) שעל יד טירת וינדזור, בפיקוחו של הארכיבישוף של קנטרברי, שהבטיח את ההגנה על זכויות הכנסייה. המלך לא כיבד את התחייבויותיו, והאפיפיור אינוקנטיוס השלישי ביקש להוביל למלחמת אזרחים. בנו של המלך ג'ון, הנרי השלישי, שב ואישר את כתב הזכויות ב-1216, אך בפועל השתמש בו באופן חלקי שרוקן את רוב הנושאים מתוכנם, לאחר מאבקים שב ואישר חלקים נוספים ב-1217 כחלק מהסכם שלום כולל. מאבקים נוספים הביאו לאישור מחודש ב-1225. הכנסת כתב הזכויות כחלק מהמשפט האנגלי נעשתה רק על ידי בנו של הנרי, אדוארד הראשון ב-1297.

כך בשנים 1216 - 1422 חזרו נושאי הכתר או מיופי כוחם ואישררו את המגנה כרטה כשישים פעם, דבר המעיד על חשיבותה במערכת הפוליטית דאז. חשיבותה הרבה של המגנה כרטה בהתפתחות החוקתית של אנגליה טמונה בעיקר בסעיפים העוסקים בהגבלת סמכויותיו של המלך. סעיף מסוג זה חייב, למשל, את קבלת הסכמתה של "מועצת ברונים כללית" לכל דרישה של הכתר לתשלום "דמי סיוע" החורגים מן הנוהל הפיאודלי המקובל והוא מהווה את הבסיס לצורך בהסכמת הפרלמנט להטלת מסים חדשים. תפקיד דומה בהגבלת עוצמתו של נושא הכתר מילא גם הסעיף שקבע את כינונו של גוף בן 25 אנשים, שחבריו היו ברונים ואשר תפקידו היה לפקח על שמירת הזכויות שנקבעו במסמך. הסעיף העניק לגוף זה סמכות לאלץ את המלך "בכל דרך אפשרית" לפעול בהתאם למוסכם.