רוב השפות מסמנות רק חלק קטן מהמודוסים האפשריים. סימוני המודוס הנפוצים ביותר הם
ציווי,
איסור ו
זירוז, המבטאים רצון של הדובר כי הנמען יפעל להתרחשותו של אירוע או להיווצרותו של מצב. לדוגמה, ב
עברית הצורה "לֵךְ" היא נטייה מיוחדת של הפועל "הָלַךְ", המביעה אירוע שלא התרחש במציאות, אך הדובר מעוניין שיתרחש, ושהאדם שאתו הוא מדבר יפעל כדי שיתרחש. הצורה "אַל תֵּלֵךְ" מביעה אירוע שלא התרחש במציאות, ואשר הדובר אינו מעוניין שיתרחש, ומעוניין כי האדם שאתו הוא מדבר ימנע את התרחשותו.המודוסים הבסיסיים מכונים "דקלרטיבי" (declarative) ו"אינדיקטיבי" (indicative). רוב השפות אינן מבחינות בין שני המודוסים האלה, ומסמנות את שניהם באמצעות הנטייה הבסיסית של הפועל. המודוסים האלה מתייחסים לאירועים או למצבים שהדובר בטוח שהם מציאותיים. משפטים כגון "אתמול ירד גשם", "עכשיו יורד גשם" ו"מחר יירד גשם" הם בעלי מודוס דקלרטיבי/אינדיקטיבי, אם כי כל אחד מהם מתייחס לזמן אחר (הראשון לעבר, השני להווה והאחרון לעתיד).