קאטו רחש איבה עמוקה לקרתגו וחשש מפניה - רגשות שנבעו משנותיו כחייל במהלך
המלחמה הפונית השנייה. בעקבות ביקור רשמי שערך בקרתגו בשנת 153 לפנה"ס השתכנע סופית, במילותיו של ההיסטוריון תאודור מומזן, "כי רומא לא תהיה בטוחה בקיומה כל עוד לא תיכחד קרת-חדשה (קרתגו) מתחת השמים". עם חזרתו לרומא החל במסע תעמולה בסנאט שמטרתו הייתה הכרזת מלחמה על קרתגו והשמדתה, מסע שיסוד מרכזי בו הייתה חזרתו על הסיסמה. לפי פרופ' מ. קארי, השילוב בין אישיותו "מהלכת האימה" של קאטו לבין השימוש החוזר ונשנה בפתגם בנאומיו הובילו לבסוף להכרזת המלחמה (כאשר הזדמנה עילה לכך). עדות נוספת ליעילותה של הרטוריקה של קאטו היא בכך שיריביו האידאולוגיים בסנאט, שהתנגדו להכרזת המלחמה, אימצו את הסיסמה בשינוי קל: פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה קורקולום נהג לסיים את נאומו בכך שאמר "סוף דבר, סבורני שיש לקיים את קרתגו".