מלחמת האזרחים האמריקנית

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של אברהם לינקולן, ערכה קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות בהן התקיימה עד אז. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של לאומיות, ובמצע הבחירות שלהם בשנת 1860 קבעו כי כל איום לפירוק האיחוד ייראה כבגידה. לאחר הניצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש נכנסו לתפקידו ב-4 במרץ 1861, הכריזו 7 מדינות הכותנה על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. שמונה מדינות נוספות בהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב זה. יתר על כן, אף מדינה מעולם לא הכירה בקונפדרציה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כאשר תקפו כוחות הקונפדרציה את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד לכיבוש מחדש של השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות, כאשר האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה והטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, אשר מנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את רוב הייבוא. במזרח, הלחימה היבשתית נותרה ללא הכרעה בשנים 1861-62, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, וירג'יניה. בחודש ספטמבר 1862 הפכה הכרזת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, אשר הורתה על סיום העבדות במדינות הדרום, לאחת ממטרות המלחמה, והניאה את הבריטים מלהתערב בנעשה, על אף האינטרסים הכלכליים שהיו לה באזור.