מלחמת 1812

עד 1814 נקטו הבריטים אסטרטגיה הגנתית בעיקרה, והסתפקו בהדיפת הניסיונות של ארצות הברית לפלוש למושבות הבריטיות בקנדה, קנדה עילית ותחתית (Upper and Lower Canada, כיום קוויבק ואונטריו, בהתאמה). ב-1813 הצליחו האמריקאים להשתלט על אגם אירי ועל חלקים מאונטריו ולהרוס את חלומו של טקומסה, מנהיג האמריקאים הילידים, להקים פדרציה של כל השבטים, ובדרום מערב הצליח גנרל אנדרו ג'קסון להשפיל את האומה הילידית של שבט הקריק (Creek Nation). ואולם, עם תבוסת נפוליאון ב-1814 היו הבריטים יכולים להפנות לזירה כוחות גדולים. הם העבירו שלוש ארמיות גדולות, ואלו נחלו הצלחות: באוגוסט 1814 כבשו הבריטים את וושינגטון די. סי. ושרפו אותה. האמריקאים הצליחו להדוף מתקפות בריטיות נוספות על ניו יורק, על בולטימור ועל ניו אורלינס.

בנוסף לזירה היבשתית, התנהלה לוחמה ימית ערה: אוניות מלחמה ופריבטירים של שני הצדדים תקפו את אוניות הסוחר של היריב, והבריטים הטילו הסגר ימי על החוף המזרחי של ארצות הברית. הבריטים גם פשטו בכוח רב מן הים על יעדי חוף אמריקאיים. הלחימה היבשתית התנהלה לאורך החוף הדרומי (ממפרץ מקסיקו מזרחה) והמזרחי, מניו אורלינס וצפונה, ולאורך הימות הגדולות ונהר סנט לורנס בצפון, וכן מול השבטים הילידים. שני הצדדים הצליחו לתפוס שטחים של היריב, אך פלישות אלו היו זמניות, והשטחים שנכבשו הוחזרו על ידי שני הצדדים בסיום המלחמה.