מנהל מוזיקלי

במאה ה-20 הייתה כרוכה בתואר ובמשרה שליטה בלתי מוגבלת כמעט בענייניה של תזמורת מסוימת. כפי שמשתמע מן השם, המנהל המוזיקלי לא רק מנצח על קונצרטים אלא גם קובע איזו מוזיקה תנגן התזמורת, בקונצרטים או להקלטות, וסמכותו רבה בכל הנוגע לקבלה לעבודה, לפיטורים ולהכרעות אחרות בענייני סגל הנגנים בתזמורת. שלטון סמכותי כזה, שנחשב פעם לצפוי ואפילו נחוץ לתפקוד נאות של הרכב סימפוני, התרופף במידת מה בעשורים האחרונים של המאה ה-20 כשהופיעו, וזכו לעידוד, מידה רבה יותר של חלוקת כוח וסגנונות ניהול שיתופיים (עם נגני התזמורת עצמם, עם ההנהלה ועם מועצת המנהלים המתנדבת).

המונח "מנהל מוזיקלי" נפוץ בארצות הברית באמצע המאה ה-20, כתוצאה מההתפתחות שחלה בתארים. בעבר הוגדר העומד בראש התזמורת פשוט כ"מנצח". בשנות ה-20' וה-30' של המאה ה-20' נכנס המונח מנהל מוזיקלי לשימוש, בכוונה להדגיש את העובדה, שממלא התפקיד הזה עושה הרבה יותר מניצוח גרידא ובמטרה להבחין בין נושא משרה זו לבין מנצח אורח, המנצח על תוכנית אחת או קונצרט אחד מסוים. גיאורג סל, למשל, מונה כ"מנהל מוזיקלי" (Musical Director) של תזמורת קליבלנד בשנת 1946 וכך הוגדרה משרתו עד מותו בשנת 1970. הבא אחריו, לורין מאזל, קיבל את התואר (Music Director). תזמורות חשובות אחרות באמריקה היו מעודכנות יותר והחלו להשתמש במונח הפשוט יותר בשנות ה-50' וה-60'.