חשיבותו של העמק והסיבה לכך שהוכרז על ידי אתר
אונסק"ו כאתר מורשת עולמית נעוצה בכך שהאדם לא חיבל בנוף ובמרקם החיים הטבעי בעמק, וגם כיום ניתן להגיע אליו ברגל בלבד. הבתים, השבילים, שדות הטרסות ושרידי עיבוד הברזל שנעשה על גדות נחל מדריאו עד 1790, מלמדים על אורח החיים במדינה החל באמצע ימי הביניים ולאורך 700 שנים. בעמק שוכנים שני יישובים קטנים, אנטרמסאיגס (Entremesaigues) ורמיו (Ramio), שהיו מיושבים באורח קבע עד לפני 50 שנה. מאז הם נושבים רק בעונת הקיץ. בסך הכל ישנם ביישובים אלה 12 בתים עשויים אבן גרניט מקומית ומכוסים בגגות שיסט. לצידו של כל בית שוכן אסם תבואה וסביב היישובים שדות ערוכים בטרסות ששימשו לגידולי חיטה ושעורה, אך כיום הם משמשים בעיקר למרעה. עד המאה ה-19 השתמשו המקומיים בעצי העמק על מנת להפיק מהם פחם עץ, אך כיום הולכים העצים ומתפשטים וחורש משתלט על שטחי השדות הגבוהים בעמק. בשדות המרעה רעו פרות, כבשים וסוסים, והרועים התגוררו בבקתות עם גגות טוף במשך עונת המרעה. כיום משמש העמק כאזור קיט ותיירות המאפשר פעילויות של ציד, דיג וטיול וטיפוס אלפיני. מי הנחלים אחראים על חמישית מאספקת המים של המדינה ועל 11% מצריכת החשמל שלה.