פילוסופית ימי הביניים

ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העאבאסית. בגדד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פאגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפאגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אלפאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אלראזאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).

היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.