במשפט עברי, שבועת היסת היא שבועה שחייב בה הנתבע, אם כפר לגמרי בתביעה ואין כל ראיה לתובע או לנתבע. שבועה זו היא תקנה מאוחרת באופן יחסי שנקבעה על ידי חכמי התלמוד, וקיימים מספר הבדלים בינה לבין שבועה המוטלת על הנתבע מן התורה, ואף שבועות מדברי חכמים המוזכרות במשנה.