תקדימים היסטוריים רחוקים יותר לתיאטרון המוזיקה אפשר למצוא ב"פיירו הסהרורי" של
שנברג, ב"מעשה בחייל" של סטרווינסקי, ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" מאת וייל ואפילו, אם להרחיק מאוד בשנים, ב"טאנקרדי וקלורינדה" של מונטוורדי, אך בתקופה שלאחר המלחמה חלה עליה ברורה במגמה, שלקיומה היו אחראים במידה מסוימת נסיונותיהם של מספר מלחינים להתמודד עם הדרישות המחמירות של סריאליזם מוחלט וליישב אותן עם שאיפתם לחקור את השילובים החדשים-ישנים של מוזיקה ותנועה, הן כמחאה נגד הראייה המסורתית של האופרה כמייצגת הממסד המוזיקלי השמרני והן, ביתר שאת, כתגובה מעשית על בעיית העלות הגדלה והולכת של הפקות אופרה.