חוקרי המקרא מתארכים את חיבור ספר זה לתקופה הפרסית, סביב המאה הרביעית לפני הספירה, כאשר המסורת היהודית מייחסת את תחילת חיבורו לעזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון, ראשית התקופה הפרסית. ואת סיום חיבורו לנחמיה. בדור זה, שבו מהגלות יהודים בני השבטים יהודה, בנימין, ולוי שלא ידעו את ייחוסם. לכן עזרא כתב את הספר בשבילם וניתן לראות כיצד זה בא לידי ביטוי בשני מאפיינים של הספר: א. הספר כולו מלא בייחוסים מימי האבות עד לימי החורבן. ב. היהודים שעלו, כאמור, הם מבני שלושת השבטים שהיו בממלכת יהודה (שאר השבטים בממלכת ישראל גלו ונעלמו). לכן, הספר מתייחס רק לממלכת יהודה, וממלכת ישראל כמעט ולא מוזכרת בו כלל.