האביב הערבי

נכון ל-2015, מאז המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-14 בינואר 2011, אירעו מהפכות במצרים (פעמיים), בתימן (פעמיים) ובלוב, שבה הופל המשטר בתום מלחמת אזרחים, אך היא פרצה שוב כעבור כשלוש שנים. בסוריה הפכה מחאה אזרחית למלחמת אזרחים כוללת ועקובה מדם ובבחריין דיכאו השלטונות את ההתקוממות העממית. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, באלג'יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק, בכווית ובסודאן. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו בג'יבוטי, בכווית, בלבנון, במאוריטניה, בערב הסעודית, בסומליה, בעומאן ובסהרה המערבית (הנמצאת תחת שליטת מרוקו ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, להתפטרות השליט או לסילוקו, לרפורמות שלטוניות שונות, לביטול תקנות חירום, להוזלת מחירי מוצרי מזון ולהענקת הטבות שונות לתושבי המדינה.

אין הסכמה בין מומחים לעולם הערבי אשר לסיבות שהובילו לפרוץ גל המחאות. הסלוגן של המוחים הוא "העם רוצה להפיל את המשטר!" (בערבית: "الشعب يريد إسقاط النظام!", תעתיק: "אל-שעב יריד אסקאט אל-נט'אם") והמוחים נימקו את מחאתם בטעמים מעשיים, כמו עוני, רעב ואבטלה, לצד האשמת שליטי המדינות בשחיתות, בשרירות לב, ובהפרת זכויות אדם. רוב התופעות והבעיות התקיימו במדינות אלו משך שנים רבות, ומומחים מציגים סיבות עומק נוספות, כמו קיפאון והיעדר מוביליות חברתית, במיוחד למעמד הביניים, שלטונה של קבוצת מיעוט אתני על רוב ממוצא אתני שונה, העלייה הניכרת במחירי המזון והאנרגיה, שהחריפה מאוד את מצוקתם של עניי המדינות, יכולתם המתגברת של תושבי מדינות ערב לגשת למידע (באינטרנט וברשתות טלוויזיה), שאינו מבוקר ומצונזר על ידי שליטי המדינות, והבשלת תהליכי הפנמה של חולשת המשטרים הערביים, שראשיתם מיוחסת לתבוסת עיראק במלחמת עיראק.