ההסכם התלת-צדדי

1. הפניה ההסכם התלת-צדדי

ההסכם נתן תוקף רשמי לשותפות אסטרטגית שהייתה קיימת בפועל מזה שנים, לאחר שב-1936 נחתם הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה ליפן וב-1939 נחתמה ברית הפלדה בין איטליה וגרמניה. במאזן האסטרטגי שהיה קיים בעת חתימתו ניתן לראות בו מעין אזהרה לארצות הברית להישאר נייטרלית במלחמת העולם השנייה, פן תהיה מעורבת במלחמה בשתי חזיתות. כן סייע ההסכם להתגבר על החשדנות שחשה יפן כלפי גרמניה לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב, בשנת 1939.

על פי ההסכם הסכימו המדינות הקשורות בו כי במשך עשר שנים תעמודנה לסיוע זו לזו במטרה הראשונית להקים ולשמור על סדר חדש, "לקדם את השגשוג ההדדי והרווחה של העמים הקשורים בהסכם". ההסכם כלל הכרה ב"מרחב האינטרסים" של כל מדינה והשותפות בו נטלו על עצמן "לסייע זו לזו בכל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים כאשר אחד מהצדדים להסכם נמצא תחת מתקפה", ממדינה שאינה קשורה בהסכם, למעט ברית המועצות.