הענישה בהלכה

מערכת הענישה היא חלק ממערכת החוקים שנחשבת בעלת תוקף מדאורייתא  (חוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה), ולכן היא עוסקת בענישה רק על תרי"ג המצוות שתוקפן מדאורייתא, ולא על החוקים שתיקנו חכמים. עם זאת ישנו גם עונש מכת מרדות (מקביל לעונש מלקות) שתוקפו הוא דרבנן. גם מתוך תרי"ג המצוות, רובן אינן מלוות בענישה בידי אדם לעובר עליהן במזיד, והעונשים מתייחסים רק לקבוצה מסוימת של מצוות. בפרט, העונשים מוטלים כמעט אך ורק על עבירות הנובעות ממצוות לא תעשה, וכמעט לא על אלו הנובעות ממצוות עשה, וגם מצוות לא תעשה רבות אינן מלוות בענישה בידי אדם. רוב החטאים שמוטל עליהם עונש בידי שמים הם חטאים שמוגדר בהם גם כן עונש גם בידי אדם, ולפי ההלכה העונש בידי שמים מתבטל אם העונש בידי אדם מבוצע בפועל.

על פי ההלכה, כיום אין לבתי דין סמכות הלכתית להטלת עונשי מוות ומלקות. סמכות זו נפקעה בסוף תקופת בית המקדש השני. גם לפני כן, צמצמה התורה שבעל פה את הטלת העונשים בפועל על ידי בית דין באמצעות דרישות מחמירות של עדות והתראה, עד שמסופר במשנה שהיה זה דבר חריג לקיים הוצאה להורג אפילו פעם אחת בשבע שנים.